לצערי הפכנו לחברה ששופטת את האנשים לפי דגם הטלפון שלהם, לפי החידושים שלו ולפי המכשיר הכי נחשב. הסמארטפון הפך בעצם להיות "האינפוזיה הטכנולוגית החדשה"  שלנו.
אם היינו יכולים להתמודד עם הבעיות שיש לנו זה היה מצוין, אך  זה כמעט ולא קורה משום שהטלפון משמש לנו כמכשיר בריחה.  הטלפון הוא כמו  "חבר" שאף פעם לא יאכזב .הוא תמיד יהיה איתנו בכל רגע נתון. לדוגמא: בזמן  השיעורים  בבית הספר אנחנו כמעט לא

מקשיבים למורה, אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות להחביא

את הטלפון כדי שהמורה לא תראה ובכל זאת נוכל להתעסק

בו. ובואו נודה: אנחנו מכורים.

אנחנו מכורים למכשיר הקטן וחלקנו אפילו אובססיביים.

אנחנו לא מוכנים להשתחרר ממנו לרגע. אנחנו חייבים

לבדוק בכל הזדמנות את המכשיר, אפילו אם לפני שנייה

בדקנו מה חדש בגזרת העדכונים האפשריים.

לא פעם ישבנו עם המשפחה או במפגש חברתי שמנו לב

למציאות הנשקפת לעיננו- כולם יושבים עם הפרצוף

מול המסך הקטן, שקועים בועד כדי כך שהם לא שמים לב

למה שקורה סביבם. אולי אנחנו לא שמים לב אבל אנחנו

מתלהבים מאודמן הדבר הזה שנקרא סמארטפון. לא ברור

למה אנחנו חייבים להיות הכי מעודכנים והכי מחוברים. כמובן שזה גורם לכך שאם הסמארטפון לא יהיה איתנו בכל רגע נתון אנחנו "נתחרפן" .

הסמארטפון ככל שהוא חדיש יותר הוא גורם לנו נזק גדול יותר, אנו עסוקים בלחיות את הרגע, נהנים מכל העולמות . אנחנו לא חושבים על מה שיהיה בעתיד: אנחנו בעצם לא  משקיעים במה שחשוב באמת- אנחנו לא משקיעים מספיק בלימודים ולא כל כך חשוב לנו להצליח, אנחנו בקושי יוצרים קשרי חברויות, אנחנו חולקים עם החברים רגעים וירטואליים במקום בפגישה פנים מול פנים.
כדי שנהיה מציאותיים ונפסיק לרגע את ההתמכרות כי לא הכל סובב סביב הסמארטפון. אולי אם נפסיק נוכל לגלות את העולם האמיתי: חברים, לימודים ומפגשים עם המשפחה. אבל אנחנו לא נדע זאת עד שלא ננסה.