ערב יום שישי 18.6.2011 , במהדורת החדשות הראו את הפתיחה הגדולה והזוהרת של החנות הראשונה

בישראל, של המותג "הלו קיטי" מבית סאנריו בקניון גבעתיים. למען האמת ,עוד הכרתי את

המותג קודם לכן. החשיפה של החנות והסיקור התקשורתי הגדול הלהיב אותי. 

הוורוד , הפריטים המדליקים עם העיצוב הייחודי זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.

עם הזמן הרשת התרחבה והתחילו להיפתח עוד

חנויות. כיום קיימים בישראל שישה סניפים מרכזיים 

ואני התמזל מזלי לעבוד בחלקת האלוהים שלי.

1.4.2013 מתקרבים לקראת חופשת הפסח ואני

מחפשת עבודה כדי לצאת מ"מעגל האבטלה". ניצן

חברתי הבחינה בחנות " הלו קיטי" והציעה לי לנסות

ולבדוק אם צריך עובדים. אין מקום עבודה שיתאים

לי יותר מהחנות הזו. התקבלתי לעבודה. כל

הסובבים אותי מודעים לאהבה שיש לי כלפי

החתלתולה הזאת. העבודה בחנות היא  העבודה

הכי מדהימה שיש. כי זה כייף גדול להיות במשך

שבע שעות בגן עדן הוורוד שלי, ולעזור לאנשים

לקנות את המוצרים שאני הכי אוהבת. 

 

עם הזמן הכרתי את מנהל רשת המותג – תומר ואת הבעלים של החברה – בז'אנה.  

תומר ובז'אנה הבינו את כמות האהבה שלי למותג, ואת המסירות שלי לעבודה. עם הזמן בניתי לי "בית מקדש" קטן בחדר לחתולה " הלו קיטי".

זה התחיל מכמה מדבקות, קערת קורנפלקס, כוסות

לשתייה, נעלי בית ולאט לאט עם הזמן זה קצת הלך

והחמיר. יש לי בבית כל מוצר אפשרי שרק תחשבו עליו.

וזה ממשיך לפריטי הלבשה תחתונה, מצעים, כלי כתיבה,

שמיכות, פלסטרים, כריות, כלי מטבח, כלי אמבטיה,

קרמים לגוף, בישום, מברשות שיער, כיסוי למחשב,

אוזניות, מגבות, בובות בכל הגדלים, תיקי רחצה, מחזקי

מפתחות, כותנות, כפכפים אבל השיא הוא: בובת ענק

בשווי 700 ₪ בגובה מטר. אין שבוע שעובר מבלי שקניתי

לפחות מוצר אחד. אני יודעת, אנשים מתפלאים שנערה

בגילי בת 17 עדיין אוהבת את הלו קיטי ומבזבזת עליה

אלפי שקלים. יש הרבה אנשים בסביבתי שעדיין

שואלים: "לא עברת כבר את השלב הזה ?"

"עוד לא התבגרת?"  התבגרתי. אני נערה בת 17.

אבל לאהבה הזו אין גיל. אני לא חושבת שאהבתי

ל"קיטי" זה ילדותי.

כשאני רואה אימהות ניגשות אלי בחנות ומחפשות עבורן תיקים ומוצרים זה רק מחזק את אהבתי לחתולה.

הרי מייצרים פיג'מות במידות של סמאל, מדיום, לארג, ונעליים במידות 37-41. זה אומר שהיצרנים לא מכוונים רק לילדות קטנות. לאהבה אין גיל ולכל אחד יש את השריטה הקטנה האישית שלו. במקרה שלי זה שריטה ורודה בצורת חתולה. אני בטוחה שעם הזמן האובססיה תדעך אך האהבה שלי ל"הלו קיטי" לא תחלוף. ועד אז שתינו מאושרות...